מצא מצע ?מצא טוב? 2006. 1. 23
יש לנו עוד כחודשיים עד הבחירות לכנסת ה-17 . יש מי שיאמר שזה זמן ארוך ויש מי שיאמר כי זה זמן קצר. זה גם זה יאמר את האמת. הכיצד?
חודשיים במציאות הפוליטית והמדינית המזרח תיכונית ככלל והישראלית בפרט הינם זמן ארוך מאין כמוהו. המהירות בה משתנים הדברים עולה על כל דימיון, עד כי נראה כי המציאות והדימיון חד הם. לכאורה הדברים סותרים את עצמם, אך לא כך הוא. רוב המפלגות, קבוצות, תנועות וכו' עוד לא התגבשו אירגונית ומכאן שגם לא גיבשו את השקפת העולם אותה הם אמורים להציג בפני ציבור הבוחרים. אמנם ברובן כבר ידועה, כמעט בוודאות, רשימת המועומדים ומקומם ברשימה, אך כאמור, לכלל הצגת מצע מגובש עוד לא הגיעו. למה,אם כן, מיהר עמיר פרץ להציג את מצע מפלגת העבודה?
מצע במהותו מכוון בדרך כלל להציג את דרכה של המפלגה לא רק בפני חברי המפלגה עצמה או תומכיה המובהקים. כי אם, ואולי בעיקר, בפני כל הבוחרים הפוטנציאלים וציבור "הקולות הצפים" שיש סיכוי שבעיקבות הכרת המצע יבחרו בה.
במציאות הנזילה הקיימת היום בפוליטיקה הישראלית ברור כי הצגת המצע מכוונת לכלל הציבור הנבוך עקב התהליכים העוברים על מפלגות מרצ-יחד, שינוי ובעיקר הליכוד/קדימה שחבריהן והתומכים בהן הם הציבור הרחב ביותר שיכול להוות מטרה לכל מפלגת מרכז. כלומר: כל אחת מהמפלגות האלה. אם כי בסקרים השונים (שיש להתייחס אליהם בספקנות ובזהירות) נראה כי גם מרצ-יחד וגם שינוי עומדות בפני התפרקות או הצטמקות מאוד משמעותית.
עמיר פרץ, כיו"ר הנבחר של מפלגת העבודה וכמי שהיה יו"ר (מזכיר) ההסתדרות, הכריז כבר בימים הראשונים אחרי היבחרו על אג'נדה חברתית-כלכלית, תוך העמדת הנושאים המדיניים והבטחוניים במקום נמוך יותר בסדר העדיפויות. יעידו על כך בחירתו של אבישי ברוורמן כמוביל בתחום הכלכלי ושל שלי יחימוביץ כנושאת המסר החברתי. שני אלה אמורים להשלים את תפיסת עולמו של עמיר פרץ וליישם השקפת עולם זו במציאות הקיימת, הקשה, בתחומי החברה והכלכלה בישראל. בחירתו של עמיר פרץ בשני אלה היתה הבחירה האופטימלית להשקפה הרווחת בקרב חברי מפלגת העבודה. אף כי הם לא נבחרו במקומות הראשונים בפריימריז, הרי שגם הרצוג ואופיר פינס אינם בהכרח אנשי מדיניות כללית בינלאומית או בעלי ראיה ביטחונית. יתרה מכך, אנשים שהביטחון הוא "תחומם" נדחקו למקומות נמוכים יותר.
אג'נדה זו מכוונת בעיקר למשוך אל מפלגת העבודה את אלה המגדירים עצמם כבעלי השקפת עולם של שמאל-מרכז. להחזיר "הביתה" חברים שהלכו אחרי שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון ולמנוע מעבר של חברים נוספים, דבר שלא קרה בצורה משמעותית, כנראה בעיקר כתוצאה מ"איכולם" ו"התמוססותם" של פרס, איציק ורמון על ידי ובתוך מפלגת "קדימה" מבלי שיהיה להם משקל כל שהוא בתוכה. דבר זה יהיה משמעותי הרבה יותר עכשיו עקב מצבו של אריאל שרון שאולי הבטיח להם הבטחות כל שהן שייתכן שאהוד אולמרט לא חייב לכבדן.
הדברים מכוונים גם אל חלק מחברי "שינוי", שגם היא כנראה בתהליך התפוררות, חברים שהתכחשו להשקפת עולם סוציאליסטית בדומה גם לחברים רבים במפלגת העבודה שהם יותר זעיר-בורגנים, אם לא למעלה מזה. הדבר בא לידי ביטוי בתגובתם השלילית של חברים רבים במפלגת העבודה להשקפת עולמה של שלי יחימוביץ. תגובה שלא פעם התבטאה בעזיבה את המפלגה.
תהליכים כאלה, בנוסף לתהליכים נוספים הקיימים בחיים הפוליטיים, דורשים זמן רב. דבר זה אולי מצדיק את פירסום המצע כבר עכשיו, תוך ראיית האפשרות שאורך הזמן יוכל להביא גם לתוצאות אחרות, שעלולות לעלות כתוצאה של הצגת מצעים אטרקטיבים יותר על ידי מפלגות אחרות, או שהדבר יתן זמן רב יותר להתארגנות המפלגות הלא מגובשות. כולם יודעים כי אירגון טוב,לא פעם, מביא להצלחה גדולה יותר מאשר מצע טוב, כי רבים רבים בציבור כלל לא קוראים את המצע או שאינם מבינים אותו.
אם כן, מה הוא הגורם שהביא את עמיר פרץ ומפלגת העבודה להציג את המצע כבר עכשיו, ומה אפשר ללמוד מהמצע כפי שהוצג? נראה כי המצע עבר גיבוש מסויים. יש בו את הגלוי והברור אך יש בו יותר מהנסתר והלא ברור שתמיד אפשר יהיה לתת להם פרושים שונים, דבר שעומד במידת מה בסתירה להצהרותיו של עמיר פרץ שהצהיר יותר מפעם אחת כי דבריו הם ברורים, נחרצים ואמיתיים.
מהדברים שהציג בכנס הרצליה ב-23 לחודש אפשר להבין כי עמיר פרץ למד מהר מאוד כי אג'נדה חברתית, עם כל חשיבותה, אינה הדבר החשוב ביותר בעיני הישראלי המצוי, אלא הבעיות הביטחוניות והבינלאומיות וביחוד נושאי הייחסים עם הערבים ושאי לכך, כפי שיוסבר בהמשך, יש לפרסם את המצע עכשיו ובאופן דחוף ולהציג בראשיתו, לפני כל דבר אחר, את הנושאים הדורשים טיפול ושיעמדו לפני ישראל בצורה חריפה יותר כבר מחר, עם קיום הבחירות ברשות הפלשתינית.
מה במצע:
הנושא הראשון, ולא רק מבחינה כרונולוגית, המועלה במצע, הוא נושא ירושלים. ורק אליו אני רוצה להתייחס כאן.
א. ירושלים, על שכונותיה היהודיות היא בירתה הנצחית של מדינת ישראל.
ב. בעיר העתיקה ובאגן הקדוש יונהג משטר מיוחד שיביא לידי ביטוי את ייחודו של המקום לשלוש הדתות.
ג. המקומות הקדושים ליהדות ישארו תחת מרות ישראלית.
ציטוט מתוך כתבה המופיעה בגוגל.
כבר בסעיף א' רב הנסתר על הגלוי. מה משמעות ההדגשה "היהודיות"? הרי שאם מודגשת יהדותן של השכונות אנחנו צריכים להבין כי דין שונה יהיה לשכונות "הערביות" של העיר. מי יאמר לנו איזה הן השכונות "היהודיות"? כל מי שמכיר את מפת ירושלים העכשוית יוכל לתת לכך פירוש משלו. ידוע כי השטן הוא בפרטים ובפרשנות. תרשו לי לפרט את השכונות הרלבנטיות, ואציג אותן ממערב דרך המזרח ולדרום.
השכונות היהודיות: רמת אשכול. גבעת המבתר. הגבעה הצרפתית. רמות. גבעת זאב. נווה יעקב. הר הצופים. תלפיות מזרח (ארמון הנציב). גילה. כל אלה הן שכונות יהודיות, כלומר שאוכלוסיתן היא יהודית טהורה (כמעט) ושכל שטחן או רובו המכריע בנוי מעבר למה שהיה עד 1967 הקו שהפריד בין ירושלים הישראלית (היהודית) וירושלים הערבית (שהיתה תחת שלטון ירדני). אני לא כולל כאן שכונות בהן יש ישוב יהודי חלקי כגון שכונות סילוואן ואבו-טור. אינני כולל כאן את הרובע היהודי בעיר העתיקה שאליו אתייחס בסעיף השני ואינני כולל את בית הקברות היהודי בהר הזיתים. אני מגביל את הדברים רק לשכונות הצמודות פיסית לגוף העיר ושבשמן כלולה המילה "שכונה" ולא מרחיב את שטח העיר כפי שרבים היו רוצים לעשות.
האם אלה הן שכונות "יהודיות"? אם נשאל לדעתם של הערבים ושל חלק ניכר מתנועות השמאל הישראליות, אם נקשיב לדעתן של כל מיני "תנועות שלום" בינלאומיות, כל השכונות האלה הן "התנחלויות" שיש לפנות מהן את האוכלוסיה היהודית, "המתנחלים", ושהן בנויות על שטח כבוש שיש להחזירו לבעליו הפלשתינים ולמדינה הפלשתינית לכשתקום.
השכונות הערביות: מצפון דרך המזרח לדרום. שועפט. בית חנינא. א-ראם. עיסוויה. וואדי ג'וז. שייך ג'אראח. מזרח ירושלים (העיר החדשה). א-טור. סילוואן. צור באחר. בית צפאפה. שאראפאת. השכונות האלה מוקפות כיום על ידי שכונות יהודיות ולחלקן אין רצף טרטוריאלי מלא אל השטחים האמורים להיות חלק מהמדינה הפלשתינית לכשתקום. אינני כולל כאן שכונות הצמודות לגוף העיר ושיש להן רצף טרטוריאלי עם שטח שעתיד להיות שטח המדינה הפלשתינית לכשתקום. כגון: אבו דיס. אל עזריה. ג'אבל מוכבר ועוד שכונות שאוכלוסיתן היא בעיקרה ערבית והצמודות לשטח הנזכר.
עד כאן פרוט השכונות היהודיות והערביות הכלולות בשטח העיר ירושלים. כל השכונות האלה בנויות שלובות האחת בשניה ולא ברור אם ישנה או תהיה דרך כל שהיא להפריד ביניהן טרטוריאלית ו/או מוניציפאלית. מתוך כך גם לא יכול להיות ברור מה יהיה שטחה של ירושלים ואיזה שכונות ייכללו בה. מה אם כן תהיה בירת ישראל? ואם תתקבל דרישת הערבים כי ירושלים תהיה בירת המדינה הפלשתינית, מה תהיה הבירה הזו ואיזה שכונות יכללו בה?
אם כך הוא הדבר בירושלים שמחוץ לחומות, הרי שבעיר העתיקה (סעיף ב') המצב מסובך עוד יותר. מי יגיד לנו מה יהיה ה"משטר המיוחד" שיביא לידי ביטוי את ייחודו של המקום לשלוש הדתות. האם המשטר המיוחד הזה יחול על כל שטח העיר העתיקה או רק על שטח "האגן הקדוש"? האם ישראל תוותר על ריבונותה בשטח הרובע היהודי? מה הם במדויק גבולות "האגן הקדוש"? ובידי מי יהיה לכפות את המשטר המיוחד שרק אלוהים אולי ידע מהו? האם תהיה זו שליטה משותפת ליהודים, למוסלמים ולנוצרים, או שתהיה זו סמכות בינלאומית והשטח כולו או מקצתו יהיה תחת משטר בינלאומי? בסעיף ג' רבה המבוכה עוד יותר. איזה מקומות יוגדרו כמקומות "הקדושים ליהדות" שישארו תחת "מרות" ישראלית? מי יגדיר אותם ומה יהיה גורל המקומות הקדושים לשאר הדתות? האם כל המקומות הקדושים יהיו אקס- טרטוריאליים, או במעמד אחר כל שהוא?
לכל השאלות האלה אין תשובה במצע המוצע, והרי אלו הן השאלות החשובות והקריטיות שבלי מציאת פתרון להן, לא יהיה פתרון לכל מערכת היחסים ולעצם מציאת הפתרון לסיום הסיכסוך/ים בישראל ובכל המזרח התיכון.
עם כל הערכתי לתבונתו של עמיר פרץ, לא נראה לי כי גם הוא וגם כל מעצבי המדיניות של מפלגת העבודה לא ימצאו פתרון לבעיות הפיצול הטרטוריאלי של המקומות הקדושים ולא לבעיות של "סתם" שכונות המגורים בירושלים, שלא לדבר על הבעיות המיוחדות של העיר העתיקה ושל הר הבית (יש מי שגורסים שכבר כיום ירושלים מחולקת. אני, אישית, שולל את הקביעה הזו ודוחה אותה כפתרון עתידי). אני חושב כי ירושלים חייבת להשאר מאוחדת, יהודית ובירת ישראל הניצחית וזאת בכל מחיר! אם מישהו רוצה למסור את השכונות החיצוניות כמו אבו דיס ואל עזריה, אני מוכן לקבל את זה. באשר לשאר העיר, אני חושב שאין אדם יהודי וישראלי שירשה לעצמו לחלק פעם נוספת את העיר. ירושלים היא של אף אחד. ירושלים היא של העם היהודי, של כל היהודים שנשאו את שמה בכל הדורות, של כל היהודים שחיו ומתו ונהרגו ונרצחו במשך כל ההסטוריה שאנחנו מכירים ובעיני רוחם ראו והתפללו אל היום בו יהיו בירושלים הבנויה. מי שיחלק וימסור את ירושלים למי שהוא אחר, דמם של כל אלה יהיה על ראשו ויאבד את זכותו להיות חלק מהיהדות, מהעם היהודי ומהישראלים.
אם לא עמיר פרץ ולא מפלגת העבודה הם אלה שיכולים, בתנאים של היום, למצא פתרון לירושלים, למה מיהרו להביא את הנושא הבלתי פתיר בראש המצע? למה כבר עכשיו? למה למהר? מה החיפזון?! אין לי אלא להגיע למסקנה כי הדבר נעשה משיקולים נוספים לשיקולים הפנים-מפלגתיים והפנים-ישראלים. עמיר פרץ ומנהיגי מפלגת העבודה הבינו, כי עם כל החשיבות לנושאים הכלכליים והחברתיים, על ישראל להתחשב גם בארועים המתחוללים בקרב הערבים הפלשתינים, שאם נרצה ואם לא, מכתיבים לישראל את הצורך לעסוק, במקביל לצרכים הכלכליים-חברתיים הפנימיים, גם בנושאי היחסים איתם ובינם לבין עצמם וגם בנושאי הבטחון הנובעים מיחסים אלה. והזמן קצר מאוד ודוחק מאוד כי ב-25 לחודש זה יתקיימו על אף החששות או התקוות, הבחירות ברשות הפלשתינית, בחירות שאף אחד לא יכול לדעת בברור מה יהיו תוצאותיהן. האם הפתח ישאר ככוח דומיננטי או שאולי החמאס יזכה ברוב קולות הבוחרים? האם מחמוד עבאס ישרוד או שעל ישראל יהיה לדון על גורל היחסים בינינו לבין הערבים עם מישהו אחר, מהפתח או אולי מהחמאס? האם מנגנוני הרשות הפלשתינית ימשיכו, או אולי יתחילו, לתפקד כמנגנונים שילטוניים? האם תהיה אחידות פוליטית בין יהודה ושומרון לבין רצועת עזה, או שאולי יהיה זה הפתח ש"ישלוט" ביהודה ושומרון והחמאס יהיה זה ש"ישלוט" ברצועת עזה? האם, לשם שינוי, יהיה מישהו שיוכל להיות "פרטנר" לשיחות, פרטנר שיהיה לא רק בר שיח בין הפלשתינים לישראל אלא שיהיה גם פרטנר לפלגים, הקבוצות, האירגונים נושאי הנשק, שיצליח להביא אותם להידברות ביניהם כדי שיוכלו לעצור את האנרכיה הקיימת ברשות. שתחדל פעם ולתמיד "מלחמת הכנופיות" שביניהם. בינם לבין עצמם ובינם לבין ישראל.
יהיה מי שיאמר כי "לא חשוב מה יאמרו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים". תרשו לי לומר כי במקרה שלפנינו, כשהגויים הם הערבים הפלשתינים והיהודים הם הישראלים, כמו גם במקרים אחרים, מה שיעשו היהודים מותנה במה שיאמרו הגויים. ויותר מכך. במקרה שלפנינו חשוב מה יאמרו היהודים כדי להשפיע על מה שיעשו הגויים. נראה לי כי לדברים האלה היתה השפעה עצומה על הצגת המצע על ידי מפלגת העבודה דווקא עכשיו. כי עכשיו, ערב הבחירות ברשות הפלשתינית ובמדינת ישראל, חשוב מה יאמרו ויעשו גם אלה וגם אלה. אם מישהו חושב שישראל עשתה, או יכולה היתה לעשות, או תוכל בעתיד לעשות משהו באופן חד-צדדי, במקרה הטוב, הוא טועה, או שהוא, במודע, מרמה את עצמו ואת האחרים. הייתי מוסיף לכאן גם את כל שאר הגויים הבוחשים בקדרה ומסתחררים במערבולת יחד איתנו ועם הערבים.
רק עוד אספקט אחד בענינם של הישראלים:
בשעה שהדברים האלה נכתבים עוד לא אמרו המפלגות האחרות את דברם. אני מתייחס רק למפלגות הראויות להתייחסות ואני מתכוון ל"קדימה" ול"ליכוד". לצערי, בקונסטלציה הקיימת, כל שאר המפלגות אפילו לא ראויות להתייחסות ולו רק מהחשש, שכאמור, מפלגות "שינוי" ו"מרצ-יחד", גם אם יעברו את אחוז החסימה וגם אם ישאר להן שריד ופליט, יהוו לדעתי גורמים חסרי חשיבות אפילו ביחס למפלגות הערביות, שאם לא ימצאו דרך לרכז כוחות, לא תהינה בעלות חשיבות גדולה אפילו לא כלשון מאזניים. ואני חושש כי אם ימשיכו בהקצנת דרכם, יסכנו את עצם קיומן.
הצגת מצע העבודה עכשיו מציגה בפני כל הציבוריות הישראלית רף התייחסות:
מה תהיה דרכה של מפלגת העבודה בתחום יחסי ישראל והפלשתינים.
מה תהיה דרכה של מפלגת העבודה בתחום יחסי היהודים וערביי ישראל.
מה תהיה דרכה בשאלות כלכלה.
מה תהיה דרכה בשאלות חברה.
ברור שמפלגת העבודה לא תוכל להתעלם גם מכל שאר הנושאים והבעיות שיעמדו בפני הישראלים ושמדינת ישראל תעמוד בפניהם.
מהבחינות האלה נראה לי כי עמיר פרץ ומפלגת העבודה נקטו צעד טקטי רב-חשיבות כי בכך שהקדימו להציג את מצע המפלגה על כל מגרעותיו, לא רק שהכתיבו את סדר היום לקראת הבחירות שיתקיימו ב-2006. 3. 28 . אלא בעיקר משום שלדעתי מפלגת העבודה חייבת לכבוש מחדש את המנהיגות הפוליטית במדינה ולהוביל את החברה הישראלית להיות חברה יציבה יותר, עמידה יותר, צודקת יותר ומתוך כך גם חזקה יותר הן פנימית והן חיצונית.
נ.ב. עד שעלה בידי לפרסם את הכתבה הזו שמעתי גם את דבריו של אהוד אולמרט ואני מוכרח לומר כי לא שמעתי בדבריו כל חדשות מרעישות גדולות ונצורות.
יש לנו עוד כחודשיים עד הבחירות לכנסת ה-17 . יש מי שיאמר שזה זמן ארוך ויש מי שיאמר כי זה זמן קצר. זה גם זה יאמר את האמת. הכיצד?
חודשיים במציאות הפוליטית והמדינית המזרח תיכונית ככלל והישראלית בפרט הינם זמן ארוך מאין כמוהו. המהירות בה משתנים הדברים עולה על כל דימיון, עד כי נראה כי המציאות והדימיון חד הם. לכאורה הדברים סותרים את עצמם, אך לא כך הוא. רוב המפלגות, קבוצות, תנועות וכו' עוד לא התגבשו אירגונית ומכאן שגם לא גיבשו את השקפת העולם אותה הם אמורים להציג בפני ציבור הבוחרים. אמנם ברובן כבר ידועה, כמעט בוודאות, רשימת המועומדים ומקומם ברשימה, אך כאמור, לכלל הצגת מצע מגובש עוד לא הגיעו. למה,אם כן, מיהר עמיר פרץ להציג את מצע מפלגת העבודה?
מצע במהותו מכוון בדרך כלל להציג את דרכה של המפלגה לא רק בפני חברי המפלגה עצמה או תומכיה המובהקים. כי אם, ואולי בעיקר, בפני כל הבוחרים הפוטנציאלים וציבור "הקולות הצפים" שיש סיכוי שבעיקבות הכרת המצע יבחרו בה.
במציאות הנזילה הקיימת היום בפוליטיקה הישראלית ברור כי הצגת המצע מכוונת לכלל הציבור הנבוך עקב התהליכים העוברים על מפלגות מרצ-יחד, שינוי ובעיקר הליכוד/קדימה שחבריהן והתומכים בהן הם הציבור הרחב ביותר שיכול להוות מטרה לכל מפלגת מרכז. כלומר: כל אחת מהמפלגות האלה. אם כי בסקרים השונים (שיש להתייחס אליהם בספקנות ובזהירות) נראה כי גם מרצ-יחד וגם שינוי עומדות בפני התפרקות או הצטמקות מאוד משמעותית.
עמיר פרץ, כיו"ר הנבחר של מפלגת העבודה וכמי שהיה יו"ר (מזכיר) ההסתדרות, הכריז כבר בימים הראשונים אחרי היבחרו על אג'נדה חברתית-כלכלית, תוך העמדת הנושאים המדיניים והבטחוניים במקום נמוך יותר בסדר העדיפויות. יעידו על כך בחירתו של אבישי ברוורמן כמוביל בתחום הכלכלי ושל שלי יחימוביץ כנושאת המסר החברתי. שני אלה אמורים להשלים את תפיסת עולמו של עמיר פרץ וליישם השקפת עולם זו במציאות הקיימת, הקשה, בתחומי החברה והכלכלה בישראל. בחירתו של עמיר פרץ בשני אלה היתה הבחירה האופטימלית להשקפה הרווחת בקרב חברי מפלגת העבודה. אף כי הם לא נבחרו במקומות הראשונים בפריימריז, הרי שגם הרצוג ואופיר פינס אינם בהכרח אנשי מדיניות כללית בינלאומית או בעלי ראיה ביטחונית. יתרה מכך, אנשים שהביטחון הוא "תחומם" נדחקו למקומות נמוכים יותר.
אג'נדה זו מכוונת בעיקר למשוך אל מפלגת העבודה את אלה המגדירים עצמם כבעלי השקפת עולם של שמאל-מרכז. להחזיר "הביתה" חברים שהלכו אחרי שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון ולמנוע מעבר של חברים נוספים, דבר שלא קרה בצורה משמעותית, כנראה בעיקר כתוצאה מ"איכולם" ו"התמוססותם" של פרס, איציק ורמון על ידי ובתוך מפלגת "קדימה" מבלי שיהיה להם משקל כל שהוא בתוכה. דבר זה יהיה משמעותי הרבה יותר עכשיו עקב מצבו של אריאל שרון שאולי הבטיח להם הבטחות כל שהן שייתכן שאהוד אולמרט לא חייב לכבדן.
הדברים מכוונים גם אל חלק מחברי "שינוי", שגם היא כנראה בתהליך התפוררות, חברים שהתכחשו להשקפת עולם סוציאליסטית בדומה גם לחברים רבים במפלגת העבודה שהם יותר זעיר-בורגנים, אם לא למעלה מזה. הדבר בא לידי ביטוי בתגובתם השלילית של חברים רבים במפלגת העבודה להשקפת עולמה של שלי יחימוביץ. תגובה שלא פעם התבטאה בעזיבה את המפלגה.
תהליכים כאלה, בנוסף לתהליכים נוספים הקיימים בחיים הפוליטיים, דורשים זמן רב. דבר זה אולי מצדיק את פירסום המצע כבר עכשיו, תוך ראיית האפשרות שאורך הזמן יוכל להביא גם לתוצאות אחרות, שעלולות לעלות כתוצאה של הצגת מצעים אטרקטיבים יותר על ידי מפלגות אחרות, או שהדבר יתן זמן רב יותר להתארגנות המפלגות הלא מגובשות. כולם יודעים כי אירגון טוב,לא פעם, מביא להצלחה גדולה יותר מאשר מצע טוב, כי רבים רבים בציבור כלל לא קוראים את המצע או שאינם מבינים אותו.
אם כן, מה הוא הגורם שהביא את עמיר פרץ ומפלגת העבודה להציג את המצע כבר עכשיו, ומה אפשר ללמוד מהמצע כפי שהוצג? נראה כי המצע עבר גיבוש מסויים. יש בו את הגלוי והברור אך יש בו יותר מהנסתר והלא ברור שתמיד אפשר יהיה לתת להם פרושים שונים, דבר שעומד במידת מה בסתירה להצהרותיו של עמיר פרץ שהצהיר יותר מפעם אחת כי דבריו הם ברורים, נחרצים ואמיתיים.
מהדברים שהציג בכנס הרצליה ב-23 לחודש אפשר להבין כי עמיר פרץ למד מהר מאוד כי אג'נדה חברתית, עם כל חשיבותה, אינה הדבר החשוב ביותר בעיני הישראלי המצוי, אלא הבעיות הביטחוניות והבינלאומיות וביחוד נושאי הייחסים עם הערבים ושאי לכך, כפי שיוסבר בהמשך, יש לפרסם את המצע עכשיו ובאופן דחוף ולהציג בראשיתו, לפני כל דבר אחר, את הנושאים הדורשים טיפול ושיעמדו לפני ישראל בצורה חריפה יותר כבר מחר, עם קיום הבחירות ברשות הפלשתינית.
מה במצע:
הנושא הראשון, ולא רק מבחינה כרונולוגית, המועלה במצע, הוא נושא ירושלים. ורק אליו אני רוצה להתייחס כאן.
א. ירושלים, על שכונותיה היהודיות היא בירתה הנצחית של מדינת ישראל.
ב. בעיר העתיקה ובאגן הקדוש יונהג משטר מיוחד שיביא לידי ביטוי את ייחודו של המקום לשלוש הדתות.
ג. המקומות הקדושים ליהדות ישארו תחת מרות ישראלית.
ציטוט מתוך כתבה המופיעה בגוגל.
כבר בסעיף א' רב הנסתר על הגלוי. מה משמעות ההדגשה "היהודיות"? הרי שאם מודגשת יהדותן של השכונות אנחנו צריכים להבין כי דין שונה יהיה לשכונות "הערביות" של העיר. מי יאמר לנו איזה הן השכונות "היהודיות"? כל מי שמכיר את מפת ירושלים העכשוית יוכל לתת לכך פירוש משלו. ידוע כי השטן הוא בפרטים ובפרשנות. תרשו לי לפרט את השכונות הרלבנטיות, ואציג אותן ממערב דרך המזרח ולדרום.
השכונות היהודיות: רמת אשכול. גבעת המבתר. הגבעה הצרפתית. רמות. גבעת זאב. נווה יעקב. הר הצופים. תלפיות מזרח (ארמון הנציב). גילה. כל אלה הן שכונות יהודיות, כלומר שאוכלוסיתן היא יהודית טהורה (כמעט) ושכל שטחן או רובו המכריע בנוי מעבר למה שהיה עד 1967 הקו שהפריד בין ירושלים הישראלית (היהודית) וירושלים הערבית (שהיתה תחת שלטון ירדני). אני לא כולל כאן שכונות בהן יש ישוב יהודי חלקי כגון שכונות סילוואן ואבו-טור. אינני כולל כאן את הרובע היהודי בעיר העתיקה שאליו אתייחס בסעיף השני ואינני כולל את בית הקברות היהודי בהר הזיתים. אני מגביל את הדברים רק לשכונות הצמודות פיסית לגוף העיר ושבשמן כלולה המילה "שכונה" ולא מרחיב את שטח העיר כפי שרבים היו רוצים לעשות.
האם אלה הן שכונות "יהודיות"? אם נשאל לדעתם של הערבים ושל חלק ניכר מתנועות השמאל הישראליות, אם נקשיב לדעתן של כל מיני "תנועות שלום" בינלאומיות, כל השכונות האלה הן "התנחלויות" שיש לפנות מהן את האוכלוסיה היהודית, "המתנחלים", ושהן בנויות על שטח כבוש שיש להחזירו לבעליו הפלשתינים ולמדינה הפלשתינית לכשתקום.
השכונות הערביות: מצפון דרך המזרח לדרום. שועפט. בית חנינא. א-ראם. עיסוויה. וואדי ג'וז. שייך ג'אראח. מזרח ירושלים (העיר החדשה). א-טור. סילוואן. צור באחר. בית צפאפה. שאראפאת. השכונות האלה מוקפות כיום על ידי שכונות יהודיות ולחלקן אין רצף טרטוריאלי מלא אל השטחים האמורים להיות חלק מהמדינה הפלשתינית לכשתקום. אינני כולל כאן שכונות הצמודות לגוף העיר ושיש להן רצף טרטוריאלי עם שטח שעתיד להיות שטח המדינה הפלשתינית לכשתקום. כגון: אבו דיס. אל עזריה. ג'אבל מוכבר ועוד שכונות שאוכלוסיתן היא בעיקרה ערבית והצמודות לשטח הנזכר.
עד כאן פרוט השכונות היהודיות והערביות הכלולות בשטח העיר ירושלים. כל השכונות האלה בנויות שלובות האחת בשניה ולא ברור אם ישנה או תהיה דרך כל שהיא להפריד ביניהן טרטוריאלית ו/או מוניציפאלית. מתוך כך גם לא יכול להיות ברור מה יהיה שטחה של ירושלים ואיזה שכונות ייכללו בה. מה אם כן תהיה בירת ישראל? ואם תתקבל דרישת הערבים כי ירושלים תהיה בירת המדינה הפלשתינית, מה תהיה הבירה הזו ואיזה שכונות יכללו בה?
אם כך הוא הדבר בירושלים שמחוץ לחומות, הרי שבעיר העתיקה (סעיף ב') המצב מסובך עוד יותר. מי יגיד לנו מה יהיה ה"משטר המיוחד" שיביא לידי ביטוי את ייחודו של המקום לשלוש הדתות. האם המשטר המיוחד הזה יחול על כל שטח העיר העתיקה או רק על שטח "האגן הקדוש"? האם ישראל תוותר על ריבונותה בשטח הרובע היהודי? מה הם במדויק גבולות "האגן הקדוש"? ובידי מי יהיה לכפות את המשטר המיוחד שרק אלוהים אולי ידע מהו? האם תהיה זו שליטה משותפת ליהודים, למוסלמים ולנוצרים, או שתהיה זו סמכות בינלאומית והשטח כולו או מקצתו יהיה תחת משטר בינלאומי? בסעיף ג' רבה המבוכה עוד יותר. איזה מקומות יוגדרו כמקומות "הקדושים ליהדות" שישארו תחת "מרות" ישראלית? מי יגדיר אותם ומה יהיה גורל המקומות הקדושים לשאר הדתות? האם כל המקומות הקדושים יהיו אקס- טרטוריאליים, או במעמד אחר כל שהוא?
לכל השאלות האלה אין תשובה במצע המוצע, והרי אלו הן השאלות החשובות והקריטיות שבלי מציאת פתרון להן, לא יהיה פתרון לכל מערכת היחסים ולעצם מציאת הפתרון לסיום הסיכסוך/ים בישראל ובכל המזרח התיכון.
עם כל הערכתי לתבונתו של עמיר פרץ, לא נראה לי כי גם הוא וגם כל מעצבי המדיניות של מפלגת העבודה לא ימצאו פתרון לבעיות הפיצול הטרטוריאלי של המקומות הקדושים ולא לבעיות של "סתם" שכונות המגורים בירושלים, שלא לדבר על הבעיות המיוחדות של העיר העתיקה ושל הר הבית (יש מי שגורסים שכבר כיום ירושלים מחולקת. אני, אישית, שולל את הקביעה הזו ודוחה אותה כפתרון עתידי). אני חושב כי ירושלים חייבת להשאר מאוחדת, יהודית ובירת ישראל הניצחית וזאת בכל מחיר! אם מישהו רוצה למסור את השכונות החיצוניות כמו אבו דיס ואל עזריה, אני מוכן לקבל את זה. באשר לשאר העיר, אני חושב שאין אדם יהודי וישראלי שירשה לעצמו לחלק פעם נוספת את העיר. ירושלים היא של אף אחד. ירושלים היא של העם היהודי, של כל היהודים שנשאו את שמה בכל הדורות, של כל היהודים שחיו ומתו ונהרגו ונרצחו במשך כל ההסטוריה שאנחנו מכירים ובעיני רוחם ראו והתפללו אל היום בו יהיו בירושלים הבנויה. מי שיחלק וימסור את ירושלים למי שהוא אחר, דמם של כל אלה יהיה על ראשו ויאבד את זכותו להיות חלק מהיהדות, מהעם היהודי ומהישראלים.
אם לא עמיר פרץ ולא מפלגת העבודה הם אלה שיכולים, בתנאים של היום, למצא פתרון לירושלים, למה מיהרו להביא את הנושא הבלתי פתיר בראש המצע? למה כבר עכשיו? למה למהר? מה החיפזון?! אין לי אלא להגיע למסקנה כי הדבר נעשה משיקולים נוספים לשיקולים הפנים-מפלגתיים והפנים-ישראלים. עמיר פרץ ומנהיגי מפלגת העבודה הבינו, כי עם כל החשיבות לנושאים הכלכליים והחברתיים, על ישראל להתחשב גם בארועים המתחוללים בקרב הערבים הפלשתינים, שאם נרצה ואם לא, מכתיבים לישראל את הצורך לעסוק, במקביל לצרכים הכלכליים-חברתיים הפנימיים, גם בנושאי היחסים איתם ובינם לבין עצמם וגם בנושאי הבטחון הנובעים מיחסים אלה. והזמן קצר מאוד ודוחק מאוד כי ב-25 לחודש זה יתקיימו על אף החששות או התקוות, הבחירות ברשות הפלשתינית, בחירות שאף אחד לא יכול לדעת בברור מה יהיו תוצאותיהן. האם הפתח ישאר ככוח דומיננטי או שאולי החמאס יזכה ברוב קולות הבוחרים? האם מחמוד עבאס ישרוד או שעל ישראל יהיה לדון על גורל היחסים בינינו לבין הערבים עם מישהו אחר, מהפתח או אולי מהחמאס? האם מנגנוני הרשות הפלשתינית ימשיכו, או אולי יתחילו, לתפקד כמנגנונים שילטוניים? האם תהיה אחידות פוליטית בין יהודה ושומרון לבין רצועת עזה, או שאולי יהיה זה הפתח ש"ישלוט" ביהודה ושומרון והחמאס יהיה זה ש"ישלוט" ברצועת עזה? האם, לשם שינוי, יהיה מישהו שיוכל להיות "פרטנר" לשיחות, פרטנר שיהיה לא רק בר שיח בין הפלשתינים לישראל אלא שיהיה גם פרטנר לפלגים, הקבוצות, האירגונים נושאי הנשק, שיצליח להביא אותם להידברות ביניהם כדי שיוכלו לעצור את האנרכיה הקיימת ברשות. שתחדל פעם ולתמיד "מלחמת הכנופיות" שביניהם. בינם לבין עצמם ובינם לבין ישראל.
יהיה מי שיאמר כי "לא חשוב מה יאמרו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים". תרשו לי לומר כי במקרה שלפנינו, כשהגויים הם הערבים הפלשתינים והיהודים הם הישראלים, כמו גם במקרים אחרים, מה שיעשו היהודים מותנה במה שיאמרו הגויים. ויותר מכך. במקרה שלפנינו חשוב מה יאמרו היהודים כדי להשפיע על מה שיעשו הגויים. נראה לי כי לדברים האלה היתה השפעה עצומה על הצגת המצע על ידי מפלגת העבודה דווקא עכשיו. כי עכשיו, ערב הבחירות ברשות הפלשתינית ובמדינת ישראל, חשוב מה יאמרו ויעשו גם אלה וגם אלה. אם מישהו חושב שישראל עשתה, או יכולה היתה לעשות, או תוכל בעתיד לעשות משהו באופן חד-צדדי, במקרה הטוב, הוא טועה, או שהוא, במודע, מרמה את עצמו ואת האחרים. הייתי מוסיף לכאן גם את כל שאר הגויים הבוחשים בקדרה ומסתחררים במערבולת יחד איתנו ועם הערבים.
רק עוד אספקט אחד בענינם של הישראלים:
בשעה שהדברים האלה נכתבים עוד לא אמרו המפלגות האחרות את דברם. אני מתייחס רק למפלגות הראויות להתייחסות ואני מתכוון ל"קדימה" ול"ליכוד". לצערי, בקונסטלציה הקיימת, כל שאר המפלגות אפילו לא ראויות להתייחסות ולו רק מהחשש, שכאמור, מפלגות "שינוי" ו"מרצ-יחד", גם אם יעברו את אחוז החסימה וגם אם ישאר להן שריד ופליט, יהוו לדעתי גורמים חסרי חשיבות אפילו ביחס למפלגות הערביות, שאם לא ימצאו דרך לרכז כוחות, לא תהינה בעלות חשיבות גדולה אפילו לא כלשון מאזניים. ואני חושש כי אם ימשיכו בהקצנת דרכם, יסכנו את עצם קיומן.
הצגת מצע העבודה עכשיו מציגה בפני כל הציבוריות הישראלית רף התייחסות:
מה תהיה דרכה של מפלגת העבודה בתחום יחסי ישראל והפלשתינים.
מה תהיה דרכה של מפלגת העבודה בתחום יחסי היהודים וערביי ישראל.
מה תהיה דרכה בשאלות כלכלה.
מה תהיה דרכה בשאלות חברה.
ברור שמפלגת העבודה לא תוכל להתעלם גם מכל שאר הנושאים והבעיות שיעמדו בפני הישראלים ושמדינת ישראל תעמוד בפניהם.
מהבחינות האלה נראה לי כי עמיר פרץ ומפלגת העבודה נקטו צעד טקטי רב-חשיבות כי בכך שהקדימו להציג את מצע המפלגה על כל מגרעותיו, לא רק שהכתיבו את סדר היום לקראת הבחירות שיתקיימו ב-2006. 3. 28 . אלא בעיקר משום שלדעתי מפלגת העבודה חייבת לכבוש מחדש את המנהיגות הפוליטית במדינה ולהוביל את החברה הישראלית להיות חברה יציבה יותר, עמידה יותר, צודקת יותר ומתוך כך גם חזקה יותר הן פנימית והן חיצונית.
נ.ב. עד שעלה בידי לפרסם את הכתבה הזו שמעתי גם את דבריו של אהוד אולמרט ואני מוכרח לומר כי לא שמעתי בדבריו כל חדשות מרעישות גדולות ונצורות.
